טרק ה- Pirin- היום הרביעי
גם היום הזה הוא יום מיוחד. הפעם מהסיבה שיכלנו למות פעמיים ביום זה!
היעד הוא אגם Тевно - Tevno (בחלק מהמפות Тевното) שם יש בקתה, מסתבר שמאוישת. מסתבר שגם אחד היעדים היותר מוכרים לתיירים בשמורה. מתחילים במסלול הכחול לכיוון מזרח עד שמגיעים ל- Begovitsa - Беговица, משם בכחול צהוב ועם הזמן חוזר להיות כחול בלבד ופונה צפונה. מעט אחרי זה עוברים למסלול הירוק בכיוון צפון מזרח שמוביל אותנו ליעד.
התעוררנו יקיצה טבעית בשעה 6, אבל עדיין היה חשוך בחוץ אז חזרנו לישון עד 7. הפעם, ואולי גם זה הופך את היום למיוחד, התקפלנו ממש מהר, ואכלנו ארוחת בוקר. מעבר לגדר איש בולגרי צעק לנו שנתפוס את הכלב שלו שהסתובב בתוך חצר הבית ספר. בגדר היו שתי כניסות, וכאשר הוא היה הולך לאחד מהם הכלב היה בורח לשני והפוך. בסוף הוא התייאש וביקש עזרה.
יצאנו לדרך שמשום מה מסומנת כ"דרך השלום". אולי פאר טסי בעצם טייל בבולגריה לפני שהוציא את השיר??
ההליכה בהתחלה עוברת בכפר, שגם בו רוב הבתים נראים נטושים, שזה בעצם הצד האחר של הכפר שפגשנו בסוף של היום הקודם. כנראה אלו בתי קיץ.
פתאום התחיל לרדת גשם חזק. בלי לחשוב הרבה (אבל לדבר כן) נכנסנו למרפסת של אחד הבתים לתפוס מחסה ולשים כיסויי גשם לתיקים. במרפסת עמדו כסאות שפורקו מרכב כלשהו, אז הרשנו לעצמנו להתרווח בהם. תוך כדי שאנחנו מתחבאים מהגשם ומתכרבלים בכסאות, שיירה של זקנים חלפה על פנינו, עטופים בשקיות ניילון ענקיות לכיוון ההפוך מהכיוון שלנו. קיריל אמר שאם עכשיו תעבור אישה על עגלה אנחנו נצא. היא לא עברה.
זאת הייתה הפעם הראשונה שכמעט מתנו ביום הזה. מרוב בושה! זקנים צועדים תחת הגשר עם ראש זקוף ואנחנו 10 דקות אחרי תחילת היום מתכרבלים מתחת לגג. יכלנו למות אבל שרדנו, רק בשביל להמשיך לשבת מתחת לסככה עד שהגשם נחלש מעט ויצאנו לדרך.
הדרך עוברת ביער סבוך, כמקובל במקומות היותר נמוכים של הטרק. מדי פעם עוצרים לחבק איזה березка, או להסתתר מהגשם מתחת לעץ גדול. בהמשך היער נגמר ומתחילים לעלות בקו ישר לאורך עמודי חשמל חדשים ועמודי רכבל ישנים. העלייה ארוכה ומשעממת, ובמלאה בגושים של פרות. לקראת סוף העלייה גם פוגשים את האחראיות על הגושים.
בבקתה ב Беговица הזמנו מרק וישבנו לחשוב מה עושים. בעל הבקתה ניסה לשכנע אותנו להישאר כי הגשם לטענתו היה אמור להתחזק. גוראן וקיריל התנדנדו, קיריל אמר שזה לא מקובל עליו. אנחנו נלך גם בגשם, מקסימום נחזור. השלט בחדר האוכל הזמין ופיתה לשתות ראקיה אבל החזקנו את עצמנו ויצאנו לדרך.
השביל היה בוצי מעט והגשם טפטף לפרקים. כאשר עולים מהיער הבוץ מתחלף בגבהות ירוקות אינסופיות. הייתה רוח חזקה מאוד אז התחבאנו מאוחרי אבן ענקית והכנו ארוחת צהריים זריזה. השמש הייתה יוצאת ומתחבאת לסירוגין בגלל העננים שזזו מהר מאוד עם הרוח. אני וקיריל תפסנו קצת חום ושיזוף חרף הקריאות העזות של קיריל שנמשיך בדרכינו.
ואז הגיע הרגע השני שבו כמעט מתנו. בדרך פגשנו (שוב) עדר פרות. במעלה ההר כ- 200 מטר משם היו שני כלבים שבינתיים לא נראו ענקיים במיוחד ששמרו על העדר. רועה צאן לא נראה ברקע. פתאום אחד הכלבים התחיל לעשות קולות של "תחזיקו אותי" ולהתקרב אלינו. הבנו את הרמז והחלטנו לאגף את הפרות. הכלב מצדו לא הבין שהבנו והמשיך להתקרב אלינו עם מבט וקולות לא ידידותיים בכלל. מסתבר שזה ממש קשה ללכת על דרדרת אבנים עם הגב קדימה ועוד להחזיק סלע ענק ביד לכל מקרה, ע"מ לשמור קשר עין עם הכלב העוין. לבסוף הכלב היה כבר במרחק 3-4 מטרים מאיתנו והכבוד העצמי שלנו רחוק הרבה יותר. ואז הוא ויתר. או שהבין שהוא לא יכול עלינו!
די סטינו מהשביל בגלל החיה ונאלצנו לתפור גבעה ע"מ לחזור אליו.
לקראת סוף היום, עדיין באור יום, בניגוד להבטחות של בעל הבקתה הקודמת הגענו לבקתה שבאגם. החדר אוכל שם היה מפוצץ בתיירים מקומיים שבדיוק היו עסוקים בלאכול ולשתות ולזהות שאנחנו יהודים. בשוחן ליד ישבו יהודים נוספים. בני 50 בערך, מישראל ושקיות של טיב טעם.
הזמנו מרק, ואשה קרה כקרח שיווצר בלילה על השלוליות הגישה לנו אותו.
קיריל החליט להוסיף נקניק לארוחה הקצרה שלנו וישר חטף צעקות מהגברת: "don't cut table!"
אחרי זה היא שאלה אם אנחנו נשארים ואמרנו לה שעוד לא החלטנו.היא כמובן ניסתה לשכנע אותנו להישאר, בדרך המיוחד שלה:
if you stay, stay. if you go, GO!
החלטנו ללכת ולהקים את האוהל. כאשר התארגנו ביציאה מהבקתה, המדריך הבולגרי של הרוסים-ישראלים ניהל איתנו דיאלוג קצר:
- קר. לאן אתם הולכים? זה רק 15 לבה.
- קצת קר אבל זה בסדר. וזה לא הכסף. כסף לא חסר.
- אז מה חסר? שכל חסר?
התרחקנו כ- 10 דקות מהבקתה והקמנו אוהל לא רחוק מקצה מצוק שהיה אמור לספק נוף מרהיב בבוקר על כל העמק. בישלנו בתוך האוהל, כי הרוח הייתה חזקה מאוד ואז גם הכנו תה. כל הזמן הזה קיריל רצה שנחזור לבקתה החמה, עם מרק, ראקיה ומלא בולגרים שיכורים. גוראן וקיריל התנגדו אבל אז.... מישהו קרא לנו לצאת מהאוהל. הוא הציג עצמו כפקח, אמר שאסור לישון בשמורה ושעלינו להתקפל מיד ואם צריך אז יש כאן בקתה ליד... באמת? הפקח זוהה כבעלה של אשת הקור וראה אותנו נכנסים ויוצאים מהבקתה וכנראה בא בעקבותינו. לצערנו, באמת היתה לו תעודה כלשהי עם הסמל של השמורה ולכן החלטנו להיות ילדים טובים ולהתקפל.
חזרנו לבקתה לשמחתו של קיריל. פתאום האשה הפשירה ואפילו הסכימה להטעין לי את מצלמה. התמקמנו בשולחן ליד הרוסים-ישראלים, הזמנו בירות, המדריך שלהם פינק אותנו בראקיה ביתית וישבנו ככה אל תוך הלילה. האשה היחידה בחבורה סיפרה שהיא עושה טיולים אתגריים בארץ עם Sarma המוכרים לנו מהוטה6 והנקיק השחור.
מתישהו הצטרף בחור בלגי לשולחן, הוא כבר היה מעניין יותר. הוא גם סיפר ש- french fries בעצם הומצאו בבלגיה. בדיקה קצרה בויקיפדיה מגלה שיש אמת בדבריו.
אחרי יום עמוס באירועים וערב עמוס באלכוהול הלכנו לישון. השינה היא בעליית הגג, על דרגשים מעץ ומזרנים דקיקים וסקביאסים מסריחים. מזל שיש שק"ש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה